על המוח, הרגלי אכילה ופיזיקת קוונטים

קודם כל, אני חייב לציין שעבר לא מעט זמן מאז הפוסט הראשון שלי, וזה בעיקר כי עבדתי על הפוסט הזה. הבעיה היא שככל שעבדתי עליו יותר, אהבתי אותו פחות. ממחשבה אחידה וקולחת נוצרה לי ערמת מחשבות מוזרה שאני מתלבט אם לפרסם. עם זאת, אם אתם קוראים את זה - כנראה שהחלטתי לפרסם את זה. בין אם זה כי אני רוצה להפטר מהטקסט הזה אחת ולתמיד, ובין אם באמת הצלחתי להביא את זה למקום שאני מתגאה במה שעשיתי - אני מאחל לכם קריאה נעימה.

לבני אדם, או לפחות לרובם, יש מוח.
בימינו, אנחנו משתמשים במוח שלנו למטרות שונות כמו שינון תאריכים לבגרות בהיסטוריה, סכימת מחירי המוצרים במכולת כדי לוודא שהמוכר לא עבד עלינו עם העודף, הקשבה למוזיקה (או, בכמה מקרים, הרעש שמכונה 'מוסיקה' ללא כל סיבה נראית לעין), העברת זמן בתור לרופא השיניים ועוד שלל הפעילויות המרתקות שממלאות את חיי היומיום של האדם המודרני.
למרבה הפלא, וזה אכן מפליא אותי שאנשים לא מבינים את זה, המוח שלך לא מיועד להתמודד עם חיי היומיום של האדם המודרני! הוא עושה את זה כי הוא כלוא בתוך הגולגולת שלך, אבל לא בזה הוא מתמחה.
אז במה המוח טוב? בעיסוק עתיק יומין הקרוי 'לשרוד את הסוואנות באפריקה'. כמובן שלשרוד את הסוואנות זה לא עסק פשוט, ובמרוצת השנים המוח פיתח הרבה כישורים שיעזרו לו להגשים את מטרתו העילאית לשרוד. כמה כישורים בולטים הם 'איך לא להאכל ע"י אריות', 'איך לדעת מה לאכול', והאהוב עליי ביותר - 'איך לשתף פעולה עם מוחות אחרים כדי לשרוד טוב יותר'. משום מה, אף אחד מהכישורים הללו הוא לא 'איך להוריד את המסטיק מהג'ינס' (עפ"י ערוץ לוגי צריך למרוח את המסטיק בחמאת בוטנים, אבל אז עולה השאלה איך להוריד את חמאת הבוטנים מהג'ינס...) או 'איך לספר לאחותי שבגדתי בה עם בעלה'. הפואנטה שאני מנסה להעביר היא שהמוח שלנו בנוי להתמודדות עם מציאות מאוד מאוד ספציפית, שלצערנו עדיין לא עברה לחלוטין מן העולם (עדיין ישנם מקומות בהם בני אדם צריכים להלחם על השרדותם), אבל אנחנו כבר לא חלק ממנה.
החלפנו ציד וליקוט פירות בקניות בסופרמרקט, ריקודי חיזור בדייטים ולחימה על טריטוריה בעורכי דין ובחוזים.
המוח שלנו כבר לא נדרש לעסוק בהשרדות אלא בחשיבה על נושאים עמוקים כמו פילוסופיה, מתמטיקה ומדעים. למזלנו חלק מהכישורים הדרושים להשרדות תורמים גם לחשיבה, כמו פתרון בעיות וגמישות מחשבתית, תכונות שקל יותר להדגיש ולפתח בגילאים צעירים יותר, ולכן בשנים האחרונות מנסים ללמד תחומים לא אינטואיטיביים כמו תכנות ומתמטיקה בגילאים כמה שיותר צעירים. 
עם זאת, לא כל שיטות ההשרדות שנחרטו בנו במשך אלפי שנות ברירה טבעית מועילות לנו כיום. ההתנהגויות הללו אמנם מגדירות אותנו ונחשבות כאינטגרליות בחברה האנושית המודרנית, אבל לעיתים - גם אם לא במודע - הם מפריעות לקדמה ולשיפור האנושות. הדוגמה הקלאסית היא אכילה. בטבע הרעיון של 'אכילה בשביל סיפוק רגשי' לא קיים. בעלי חיים צריכים לאכול כדי לספק לגוף שלהם חומרים מועילים, ולא כדי 'לספר לחברים שהם אכלו במסעדה היקרה הזאת עם ההמבורגרים הקטנים'. הדרך שהטבע בחר בה כדי לשדל בעלי חיים לאכול מה שהם צריכים הוא החושים שלנו. שמתם לב פעם שחלב פג תוקף נראה מגעיל, מריח מגעיל ויש לזה טעם די מגעיל? זה סימן די טוב שלא צריך להכניס את זה פנימה. הסטייק הטעים והעסיסי שנראה טוב, לעומת זאת, מאותת לנו שכדאי לאכול אותו כי זה מכיל דברים טובים.
הסיבה שבגללה תמיד אומרים לנו שכל מה שטעים לא בריא ולהפך קשורה בשתי סיבות. קודם כל, בטבע לא באמת אפשר להשיג הרים של סוכר וקמח. אין צורך לנטר את צריכת הקלוריות של אריות הסוואנה כי כך או כך הם יצודו מזון בשווי קלורי דומה לזה שהם השקיעו בצייד עצמו. ג'ירפות נמצאות בקצה השני של הסקאלה - הן כמעט ולא משקיעות מאמץ באכילת העלים, ולכן לעלים הללו יש שווי קלורי נמוך מאוד. כלומר, הטבע מאוזן מספיק כדי שכל בעל חיים יוכל להשיג מספיק קלוריות (ואת שאר'חומרי הבניין של הגוף') כדי לשרוד, אלא אם בעל החיים מספיק חכם כדי לשבור את החוקים ולפתוח סופרמרקטים. במקרה שכזה, אין הגבלה על כמות האוכל שמוקצה לנו, וקל מאוד לאכול יותר ממה שאתה צריך. הסיבה השנייה היא שבעולם הקפיטליסטי הנהדר שלנו מצאו דרכים לעבוד על המוח וליצור אוכל שנראה נהדר לכל החושים שלנו, אבל מכיל כמות מזערית של ערכים תזונתיים פר קלוריה. לכן, אנשים שהתרגלו לאכול מאכלים עתירי סוכר ומשפרי טעם כבר לא יתלהבו מברוקולי או חסה, שיש להם 'טעם פחות טוב' אבל ערך תזונתי גבוה יותר.
ועכשיו בואו נחזור לנושא שהתחלנו לדבר עליו - תפישת המציאות שלנו. כמו שאמרתי, המוח בנוי בכדי להתמודד עם הסביבה הנראית לעין - דברים בסדר גודל של מילימטרים עד קילומטרים. כלומר, אנחנו בסדר כל עוד כל המושגים שאנחנו מדברים עליהם נמצאים בסקאלת גודל שאנחנו במרכזה (אטומים נראים לנו קטנים,כוכבים נראים לנו גדולים ואנחנו באמצע). ואכן, רוב המדע העת העתיקה עד לתחילת המאה ה20 עסק בדברים בגדלים הללו בהצלחה.
מכניקה ניוטונית, כימיה וביולוגיה עסקו בנושאים שאנחנו מסוגלים לעלות בדמיוננו ולכן נראו לנו 'הגיוניים'. הזמן עבר, ועת עת הצלחנו לבנות מודל שמתאר את כל המציאות שלנו בצורה שניתן לעלות על הדעת והתחלנו לנסות ולהחיל את המודלים הקלאסיים על אובייקטים שמחוץ למציאות היומיומית שלנו, והבעיה התחילה.
למרבה הפלא, העולם שמחוץ לבועה הקטנה שאנחנו חיים בה לא מתנהל על פי החוקים שנראו לנו עד אז הגיוניים. הסיבה לכך די פשוטה - ההגיון שלנו מבוסס על המציאות אנו חיים בה, וברגע שאנחנו עוסקים בתחומים שמעבר למציאות שלנו, המחשבה שההגיון שלנו יפעל גם שם היא די 'לא הגיונית'. רק כלי אחד שעומד לרשותנו פועל גם שם, מנחה אותנו באפלה של הלא ידוע - מתמטיקה. 
המתמטיקה היא כלי נפלא לחקר הלא ידוע (מסיבות שאולי ארחיב עליהן בפוסט נפרד) כי היא לא מתחשבת בדעות קדומות. ניסויים מחשבתיים והגיון בריא אולי עבדו נהדר עבור איינשטיין, אבל בסופו של דבר גם החשיבה שלו הייתה תלוייה בפרדיגמות ובחוקים מחשבתיים ברורים כמו לכל אדם אחר. בסופו של דבר, מה שקידם את הפיזיקה לאורך כל השנים הללו, במיוחד בתחומים הלא אינטואיטיביים, הם הפיזיקאים שכתבו חוקים מתמטיים ומשוואות והמתמטיקאים שפתרו אותן. לכן, לעיתים דברים שנאמרים על ידי מדענים נשמעים לא הגיוניים או אבסורדיים לחלוטין. סמכו עליי שהם לא הומצאו על ידי המדענים בניסיון נואש לזכות בפרס נובל, אלא כי זאת המסקנה שעולה, מופרכת ככל שתהיה, מהמתמטיקה שהם עשו. נכון שלפעמים המשוואה לא מתאימה למצב או ששיטת הפתרון לא הייתה נכונה, אבל כשהמתמטיקה (והחיבור שלה למדעי הטבע) נעשית כמו שצריך אין ברירה אלא לקבל את התוצאות כמו שהן. בפועל, 'זה הגיוני' לא מהווה הוכחה לשום תגלית מדעית אי פעם (לפחות אלו שנעשו אחרי ימי הביניים), ולא משנה כמה נכון לוגי הטיעון שלך, אם הוא לא מגובה ע"י תצפיות ועקרונות מתמטיים הוא שווה ערך לטענה שיאיר לפיד הוא חבר באילומינטי.
לסיכום, אני מרגישש העליתי כאן כמה רעיונות חשובים שלא פורטו עד הסוף. אני אנסה לחזור אליהם ביתר תשומת לב בפוסטים עתידיים, בתקווה לחדד ואולי אף לתקן כמה שגיאות שכתבתי פה (ואני אשמח אם תוכלו להצביע עליהן).

על תבניות, חוקים ותיאום ציפיות.

אני אוהב לכתוב, ככל כנראה כי אני אוהב לדבר ואין מי שיקשיב לי. אבל האינטרנט מקשיב, אין לו ממש ברירה... ואם הייתה לו, אז אני בטוח שהוא יעדיף להקשיב לי על פני צפייה בעוד סרטון על מנת המשכל העודפת של חיות הבית האהובות על כולנו.
לצערי, יכולת ההקשבה של האינטרנט מוגבלת יותר משל <הכנס שם של פוליטיקאי שנוא>, ולכן ברוב טובי אני מוכן למנוע ממכריי את הסבל שבהקשבה לי ע"י פתיחת הבלוג המוצג בפניכם.
אבל אם כמה שאני אוהב לכתוב, שום מסע לא מעניין בלי מכשול - ולכן אני מחיל על עצמי כמה חוקים פשוטים:
1. כל כותרת בבלוג תהיה מהתבנית "על (1), (2) ו(3)".
2. כל אחד משלושת האובייקטים הנ"ל (1,2,3) צריך להתחיל באות שונה מהאחרים.
3. כל אחד מהאובייקטים המצויינים צריך להופיע בפוסט בצורה מפורשת.
במידה ואני אמצא את ההגבלות לא משעשעות מספיק, או לחילופין בלתי נסבלות, הן ישונו. הכיף הוא העיקר, וההגבלות הן רק הכלי למימושו.
על מה אני אכתוב? על מה שאני חושב עליו בחיי היומיום. כאן ראוי לציין, אגב, שאני חושב על הרבה דברים בחיי היומיום. כבר יש לי כמה נושאים שאני רוצה להתייחס אליהם ואני מנחש שזה רק עניין של זמן עד שכל הבלוג הזה יוצף בפוסטים על מכונות זמן, פיראטים, התחממות גלובלית, חצילים והאהבה חסרת הגבולות שלי להראל סקעת.
כבר היה לי בלוג בעבר (בגיל 14 ליתר דיוק), ואם תנברו במעמקי האינטרנט כנראה שתמצאו אותו. עברתי עליו לאחרונה, וזה כנראה אחד הגורמים לקצון שלי לפתוח אחד חדש, ויש שם חומרים מעניינים. הכתיבה שלי הייתה נוראית, אבל אני מניח שגם בעוד כמה שנים אני אהיה משוכנע שהכתיבה שלי עכשיו נוראית. זה די טבעי. אי אפשר להתקדם ולהשתפר בלי לילות שבהם אתה נזכר בכל מעשה טפשי שעשית אי פעם בחיים שלך. האירוניה היא שלמרות כל הרצון שטבוע בנו לא להתנהג כמו אידיוטים אנחנו נמשיך לעשות מעשים טפשיים ולהתחרט עליהם למשך שארית חיינו, מה שיוצר מעגל אינסופי של אידיוטיות והלקאה עצמית על היותנו אידיוטים.
אתם מוזמנים להשאר ולצאת למסע מייגע אך מעניין לתוך מעמקי הדמיון החולני שלי. האלטרנטיבה היא לסגור את הטאב (או במקרה שאתם משתמשים באקספלורר להתקין דפדפן אמיתי, לפתוח את העמוד הזה ואז לסגור את הטאב), למחוק את ההיסטוריה (אלא אם אתם משתמשים באקספלורר ואז... הבנתם את הנקודה...) ולהרגיש תחושת החמצה למשך שארית חייכם. תסמכו עליי, אתם תחמיצו. חוץ מזה, אתם יכולים לנצל את העובדה שאתם רבים ואני יחיד ולחלק ביניכם את הקריאה. ככה אף אחד מכם לא יסבול מההשלכות של קריאה עודפת (ידוע שהבעיה מס' 1 במדינות העולם הראשון הוא יכולת קרוא וכתוב).
בקיצור, בין אם נתקלתם בבלוג הזה תוך כדי שיטוט בפורום אהבה בFXP ובין אם חטפתי קרוב משפחה שלכם ואיימתי לשסף את גרונו אם לא תקראו את הבלוג שלי ותשאירו תגובה - תודה על כך שהשקעתם אחוז מסויים מהחיים שלכם וקראתם משהו שכתבתי. אני מרגיש הרבה פשוט בודד.
נתראה! (אלא אם כן עדיין יש לכם אקספלורר. במקרה כזה אתם לא ראויים לקרוא את המילים הללו!)